חוסר ביטחון כלכלי ועליית הלאומיות

אני לאחר המשבר המיידי העולמי של 2008, הצלחתם של קובעי המדיניות למנוע את המיתון הגדול להפוך לדיכאון הגדול השני הוחזקה בדרישות לפרוטקציוניסט ולפנימיות- אמצעים נראים. אולם כעת הגיעה ההתקפה נגד הגלובליזציה – והתנועה החופשית יותר של סחורות, שירותים, הון, עבודה וטכנולוגיה שהגיעה איתה -.

לאומנות חדשה זו נוקטת בצורות כלכליות שונות: חסמי סחר, הגנה על הנכסים, תגובה נגד השקעות ישירות זרות, מדיניות העדיפה עובדים ומשרדי פנים, אמצעי נגד הגירה, קפיטליזם ממלכתי ולאומנות משאבים. בתחום הפוליטי, מפלגות פופוליסטיות, אנטי-גלובליזציה, אנטי-עלייה, ובחלק מהמקרים מפלגות גזעניות ואנטישמיות עלילות.

כוחות אלה מתעבים את מרק האלף-בית של מוסדות השלטון העל-לאומי – האיחוד האירופי, האו”ם, ה- WTO, וקרן המטבע הבינלאומית – שהגלובליזציה דורשת. אפילו האינטרנט, תמצית הגלובליזציה בשני העשורים האחרונים, נמצא בסיכון להתפוצצות ככל שמדינות סמכותיות יותר – כולל סין, איראן, טורקיה ורוסיה – מבקשים להגביל את הגישה למדיה החברתית ולהיסדק למטה על ביטוי חופשי.


הסיבות העיקריות למגמות אלה ברורות. ההתאוששות הכלכלית האנמית סיפקה פתח למפלגות פופוליסטיות, לקידום מדיניות פרוטקציוניסטית, להאשים את סחר החוץ ואת העובדים הזרים במצוקה הממושכת. תוסיפו לכך את העלייה באי-שוויון בהכנסה ובעושר ברוב המדינות, ולא פלא שהתפישה של כלכלה המנצחת כל-תועלת שמועילה רק לאליטות ומעוותת את המערכת הפוליטית הפכה לנפוצה. בימינו, שתי כלכלות מתקדמות (כמו ארצות הברית, בהן מימון בלתי מוגבל של נבחרי ציבור על ידי אינטרסים עסקיים בעלי עוצמה כלכלית הוא פשוט שחיתות לגליזציה) וגם שווקים מתעוררים (שבהם אוליגרכים שולטים לרוב בכלכלה ובמערכת הפוליטית) נראים לרוץ עבור מעטים.

עבור הרבים, לעומת זאת, הייתה רק סטגנציה חילונית, עם תעסוקה מדוכאת ושכר קפוא. חוסר הביטחון הכלכלי שהתקבל עבור מעמד הפועלים והמעמד הבינוני הוא החריף ביותר באירופה ובאזור האירו, כאשר במדינות רבות המפלגות הפופוליסטיות – בעיקר בימין הקיצוני – הצליחו לעלות על כוחות המיינסטרים בבחירות לפרלמנט האירופי בסוף השבוע שעבר. כמו בשנות השלושים, כאשר השפל הגדול הוליד ממשלות סמכותיות באיטליה, גרמניה וספרד – וייתכן שמגמה דומה כעת בעיצומה.

אם הכנסות וצמיחת משרות לא יצטברו בקרוב, מפלגות פופוליסטיות עשויות להתקרב לשלטון ברמה הלאומית באירופה, כאשר סנטימנטים אנטי-האיחודיים יסכבו את תהליך השילוב הכלכלי והפוליטי האירופי. גרוע מכך, גוש האירו עשוי שוב להיות בסיכון: מדינות מסוימות (בריטניה) עשויות לצאת מהאיחוד האירופי; אחרים (בריטניה, ספרד ובלגיה) עשויים להתפרק בסופו של דבר.

אפילו בארצות הברית ניתן לראות את חוסר הביטחון הכלכלי של תת-לבן לבן עצום שמרגיש מאוים על ידי הגירה וסחר עולמי בהשפעתם הגוברת של סיעות הימין הקיצוני וסיעות מפלגת התה של המפלגה הרפובליקנית. קבוצות אלה מאופיינות בנטיביזם כלכלי, נטיות אנטי-עלייה והגנת פרוטקציוניזם, קנאות דתית ובידוד גיאו-פוליטי.

ניתן לראות וריאציה של דינמיקה זו ברוסיה ובאזורים רבים במזרח אירופה ובמרכז אסיה, שם נפילת חומת ברלין לא הובילה דמוקרטיה, ליברליזציה כלכלית וצמיחה מהירה של התפוקה. במקום זאת, משטרים לאומניים ואוטוריטריים קיימים בשלטון רוב רובע המאה האחרונה, ורודפים מודלים של צמיחה ממלכתית-קפיטליסטית המבטיחים רק ביצועים כלכליים בינוניים. בהקשר זה, לא ניתן להפריד את חוסר היציבות של הנשיא ולדימיר פוטין ב אוקראינה מחלומו להוביל “האיחוד האירופי” – מאמץ מוסווה דקה לשחזר את ברית המועצות לשעבר.

גם באסיה הלאומיות חוזרת. מנהיגים חדשים בסין, ביפן, בדרום קוריאה וכעת בהודו הם לאומנים פוליטיים באזורים בהם המחלוקות הטריטוריאליות נותרות טרוניות היסטוריות ארוכות טווח. מנהיגים אלה – כמו גם אלה בתאילנד, מלזיה ואינדונזיה, העוברים בכיוון לאומני דומה – צריכים להתמודד עם אתגרים משמעותיים ברפורמה מבנית אם הם יחיו את הצמיחה הכלכלית הנופלת, ובמקרה של שווקים מתעוררים, ימנעו מ מלכודת הכנסה בינונית. כישלון כלכלי עלול לתדלק נטיות לאומניות, שנאת זרים נוספות – ואף לעורר סכסוך צבאי.

המזרח התיכון נותר אזור המעוגן בפיגור. האביב הערבי – שנגרם על ידי צמיחה איטית, אבטלה גבוהה בקרב נוער וייאוש כלכלי נרחב – פינה את מקומו לחורף ארוך במצרים ובלוב, שם האלטרנטיבות הן חזרה לעובדים סמכותיים וכאוס פוליטי. בסוריה ובתימן יש מלחמת אזרחים; לבנון ועיראק עלולות להתמודד עם גורל דומה; איראן איננה יציבה ומסוכנת גם לאחרים; ואפגניסטן ופקיסטן נראות יותר ויותר כמו מדינות כושלות.

בכל המקרים הללו, כישלון כלכלי וחוסר הזדמנויות ותקווה לעניים וצעירים מזינים את הקיצוניות הפוליטית והדתית, התמרמרות על המערב, ובמקרים מסוימים, על הטרור על הסף.

בשנות השלושים של המאה העשרים הכישלון במניעת הדיכאון הגדול הסמיך משטרים סמכותיים באירופה ובאסיה, והוביל בסופו של דבר למלחמת העולם השנייה. הפעם, הנזק שנגרם על ידי המיתון הגדול מכפיף את הכלכלות המתקדמות ביותר על קיפאון חילוני ויוצר אתגרי צמיחה מבניים גדולים לשווקים המתעוררים.

זהו שטח אידיאלי שללאומיות כלכלית ופוליטית להכות שורשים ולפרוח. יש לראות את ההתנגשות של היום נגד סחר וגלובליזציה בהקשר של מה שכפי שאנו יודעים מניסיון יכול לבוא אחריו.

נוריאל רוביני הוא יו”ר הכלכלה הכלכלית של רוביני ופרופסור לכלכלה בבית הספר לסטרן למנהל עסקים, אוניברסיטת ניו יורק.

זכויות יוצרים: סינדיקט פרויקט , 2014.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

כתיבת תגובה