אנחנו חיים בדיכאון – בגלל זה טראמפ לקח את הבית הלבן

אנחנו חיים בדיכאון – בגלל זה טראמפ לקח את הבית הלבן_5e88f33685759.jpeg
 

W ords משנה. תהליך ההבנה מדוע דונלד טראמפ פונה כעת לבית הלבן מתחיל בתיאור הנכון של מה שקרה בשמונה השנים שחלפו מאז התמנה ברק אובמה לנשיא.

 

חלק מהכלכלנים מכנים את התקופה הסוערת שלאחר קריסת [Lehman Brothers ] המיתון הגדול. אחרים טוענים כי ארה”ב יחד עם מדינות מפותחות אחרות חוות סטגנציה חילונית. כל דבר, נראה, כדי להימנע משימוש במילה D: דיכאון.

 

ההגדרה המילונית של דיכאון היא ירידה מתמשכת לטווח הארוך בפעילות הכלכלית, המסכמת במדויק את מה שהתרחש מאז 2008. שיעורי הצמיחה ברחבי העולם נותרו נמוכים למרות כמויות גדולות של גירויים. רמת החיים בקושי עלתה ואיום הדפלציה גדול. הדיכאון מאז 2008 לא היה חמור כמו זה של שנות השלושים, אך ישנם הדים לכל זה אותו דבר: בבנקי המזון שהם מטבחי המרק החדשים; בתנועות המוניות של מהגרים בחיפוש אחר חיים טובים יותר שהם המקבילה המודרנית לאוקי ענבי הזעם; ובטראמפ, שהופך לכעס המבעבע בשקט במשך עשרות שנים.

 

נקודת המפנה של העובד האמריקאי הממוצע הגיעה באמצע שנות השבעים מכיוון שבשלושים השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה חולקו השוויון ביחס לשגשוג.

 

אך מגמה זו נשברה סביב תקופת ווטרגייט וסיום מלחמת וייטנאם. מאז 1975, הפרודוקטיביות בארה”ב הכפילה את עצמה יותר ממכפילה, אולם התגמול השעתי הממוצע עלה רק ב 50%. את פירות הצמיחה תפסו מעטים, לא רבים.

 

נטייה זו התבטאה במיוחד בשנים שלאחר 2008, כאשר ריביות נמוכות והקלות כמותיות הועברו לעליית מחירי הנכסים ולא לשכר גבוה יותר. בין השנים 2009–2012, למעלה מ- 90% מהצמיחה בארה”ב עברו ל -1% העשירים ביותר, שכללו את בעלי הכספים שגרמו מלכתחילה למשבר.

 

לא סתם עובדים נאבקים עליית שכר מכובדת. משרות התקשו למצוא יותר בעשור האחרון, כאשר אמריקאים רבים נושרים משוק העבודה לחלוטין. שיעור ההשתתפות בקרב גברים בגיל העמידה (גילאי 25 עד 54) ירד בזמן ההתרסקות ומעולם לא התאושש.

 

כמו בבריטניה, תפיסת האנשים העובדים בארה”ב השתפרה במהלך השנים האחרונות מכיוון שקריסת מחירי האנרגיה הובילה להפחתת האינפלציה והכנסה ריאלית גבוהה יותר. אבל זה לא הספיק כדי להתמודד עם התחושה שהמערכת קשורה.

 

טורסטן בל, מנהל קרן הרזולוציה, סיפק פירוט שימושי של דפוסי ההצבעה בבחירות לנשיאות ביום שלישי האחרון. על פי הערך הנקוב, נראה כי התוצאות מראות שהילרי קלינטון הצליחה היטב בקרב אותם בוחרים עם הכנסות הנמוכות ביותר. היא הובילה 53% -41% בקרב אלו המרוויחים פחות מ -30,000 $ לשנה ועל ידי 51% -42% בקרב אלה המרוויחים בין 30,000 ל- 50,000 $.

 

אבל נתונים סטטיסטיים אלה מטעים. הייתה למעשה התנופה נטו של 16 נקודות לרפובליקנים בין הבחירות 2012-2016 בקרב אלה שמשתכרים פחות מ -30,000 דולר לשנה ונדנדה של 6 נקודות בקרב אלה שמרוויחים 30,000 עד 50,000 $. לעומת זאת, הייתה התנופה לדמוקרטים בין 19459006 לבעלי הכנסות גבוהות יותר, וזה בולט במיוחד בקרב אלה שמרוויחים יותר מ 100,000 $ לשנה.

 

 

פרשנות אחת למספרים אלה הייתה שאמריקאים הכנסות בממוצע או מתחת לממוצע הצביעו עבור ברק אובמה בשנת 2008 ו -2012 מכיוון שהם ציפו לשינוי מהותי ממנו ירוויחו. הם עדיין חיכו שהשינוי יבוא בשנת 2016 וסברו שטראמפ צפוי לספק אותו מאשר קלינטון. הטובים יותר, שהצליחו להסתדר כרגיל עם העסקים, תמכו בקלינטון כמועמדת הסטטוס קוו. מבחינת וול סטריט ועמק הסיליקון היא הייתה הבחירה הבטוחה יותר. כמו במדינות מערביות אחרות, למפלגה לכאורה של השמאל לא היה מה לומר שבסיסה המסורתי רצה לשמוע.

 

היו שלושה שלבים בתהליך זה של ניכור פוליטי. עם תחילת התקופה שלאחר המלחמה, מפלגות השמאל התמקדו אך ורק בסוגיות כלכליות. הדגש היה על ריפוי תחלואי שנות השלושים: אבטלה, עוני ודיור בשכונות עוני. ממשלות היו מחויבות להעסקה מלאה וחלוקה מחודשת והיו מוכנות להשתמש בבקרות – על כסף, סחורות ואנשים – כדי להשיג את המטרות הללו. לעומת זאת, היה מעט תיאבון ללחימה במלחמות תרבות. לא ניתן לתאר את הארי טרומן בארה”ב ולא את קלמנט אטלי בבריטניה כליברל חברתי.

 

השלב השני הגיע בשנות השישים, כאשר מפלגות השמאל תמכו ברפורמה כלכלית וגם חברתית. בארצות הברית זה היה עידן החקיקה לזכויות האזרח ותוכניות החברה הגדולה של לינדון ג’ונסון להתמודדות עם עוני. בבריטניה, ממשלת של הממשלה הייתה עם התוכנית הלאומית שלה לכלכלה, אך גם נתנה רוח הוגנת לשינויים שאותם לא הועילה אטלי מעולם: ביטול עונש המוות, ביטול הפלילים של הומוסקסואליות, הפלות חוקיות, גירושים קלים יותר והרפיה לחוקי צנזורה.

 

השלב השלישי והאחרון בתהליך זה החל באמצע שנות השבעים. מפלגות השמאל קיבלו בהדרגה את התבוסה במלחמה הכלכלית והקדישו את מרצם לניצחון במלחמת התרבות במקום. נתפס כמובן מאליו שמוקד המדיניות המקרו-כלכלית צריך להיות שליטה באינפלציה ולא בתעסוקה מלאה. היה מקובל שצריך להיות כמה שפחות מכשולים לשווקים חופשיים, כאשר ההתערבות הממשלתית מוגבלת להתמודדות עם כל בעיות לטווח הקצר שעלולות להתעורר. המדרכות על איגודים מקצועיים שהונהגו על ידי מפלגות הימין לא הוחזרו. הגלובליזציה נתפסה ככוח בלתי ניתן לעצירה ששלל את מדיניות ההתערבות של העבר. במקום זאת, הדמוקרטים בארה”ב ועבודה בבריטניה הגבילו את עצמם למילוי שכר העוני וטענו שהתשובה למשרות המועברות מעבר לים הייתה שהמובטלים הטריים יקבלו כישורים טובים יותר.

 

כתוצאה מכך, למפלגות השמאל לא היה מה לומר כאשר המשבר הפיננסי של 2008 חשף את חולשות הכספים הגלובליזציה, צמיחה מונעת חובות וכלכלה זולגת. הם יכולים להצביע על כמה ניצחונות בולטים במלחמות התרבות – רפורמות שהפכו את ארצות הברית ובריטניה למדינות סובלניות בהרבה מכפי שהיו לפני שלושה או ארבעה עשורים. אך בתנאי דיכאון זה לא הספיק. כישלונו של ניסוח אסטרטגיה כלכלית אלטרנטיבית הביא לשחיקת התמיכה הפוליטית בארצות ליבם הישנות, שם מצביעים בוחרים ומעוכבים.

 

פירוש הדבר הוא שהחלוקה הפוליטית היא לא באמת בין שמאל לימין אלא בין ליברלים המאמינים בסחר חופשי ובתנועה חופשית של אנשים ופופוליסטים המאמינים במדינת הלאום ושולטים בתנועת סחורות, אנשים ו עיר בירה. גם לזה יש הדים של שנות השלושים.

 

 

כתיבת תגובה