אזורי בריטניה אינם יכולים לשגשג כאשר ווייטהול אחראי

 

T כלכלתו מתאוששת בלונדון "אך לא כאן". מחוץ להיקף ה- M25 סביר להניח שאתה שומע את הפזמון המוכר הזה. ככל שאתה רחוק יותר מלונדון אתה מתגבר. קיים חשש לחלוקה בין צפון לדרום במשך מאה לפחות, מכיוון שהתעשיות שיצרו את הדומיננטיות התעשייתית של בריטניה במאה ה -19, זו של כותנה, פחם ובניית ספינות, ירדו.

 

מאז, פוליטיקאים מנסים למצוא דרך להפוך את הירידה היחסית של הצפון. הם הציעו כסף ציבורי כדי לשכנע חברות לעבור מלונדון; הם העבירו את תפקידי הממשלה לאזורים; הם חזרו להשקעה פנימית; הם הקימו סוכנויות פיתוח אזוריות; הם ביקשו מהרשויות המקומיות להתמודד על סירי כסף ציבורי; הם הודיעו על תוכניות לשיפור התשתיות.

 

ואף על פי שכל האזורים צומחים כרגע הבעיה עדיין נותרת. קח את שלושת הציטוטים האלה, כל אחד מהקונסרבטיבים, העבודה והדימוקרטים הליברלים, ובדוק אם אתה יכול לדעת מהם: "עלינו לאזן מחדש את הכלכלה שלנו מהסתמכות יתר על לונדון והמזרח-מזרחית". וגם: "במשך זמן רב מדי הותר לכלכלות של אזורים רבים מדינות ובריטניה ליפול מאחור." אחרונה: "כיום הכלכלה שלנו נשענת מאוד על מעט תעשיות ומספר אזורים, בעיקר לונדון והדרום-מזרח."

 

די קשה, לא? לדיון, הציטוט הראשון הוא מאת ניק קלג, שנאום בשנת 2013. השני הוא מגורדון בראון ופטרישיה יואיט השיקו מאמר באוצר בשנת 2001. השלישי הוא מהנאום הראשון של דייוויד קמרון כראש ממשלה במאי 2010.

 

אז כולם מסכימים שיש בעיה. כולם מסכימים שצריך לעשות משהו בנידון. אולם , כפי שהמחקר האחרון של המרכז לערים מראה בבירור למדי , מציאת הפיתרון התבררה כקשה.

 

בנק הדק בדק מגמות באוכלוסייה, ביצירת עסקים, מקומות עבודה ודיור בלמעלה מ- 60 ערים, במשך 10 שנים משנת 2004 עד 2013, שנמשכו שנים בהן הכלכלה צמחה מאוד, כשהיא הייתה במיתון עמוק, וכאשר זה היה בתיקון.

 

מסקנתה הייתה ברורה. "למרות המחויבות הפוליטית העקבית של כל המפלגות לשפר את הביצועים הכלכליים היחסיים של מקומות מחוץ לדרום, הפער בין ערים בדרום לערים בשאר בריטניה גדל ולא הצטמצם."

 

אוכלוסיות הערים בעשר השנים האחרונות גדלו בכל בריטניה, אולם ערים בדרום גדלו בשיעור כפול משיעור הערים במקומות אחרים: 11.3% לעומת 5.5%. זה כמעט לא מפתיע לאור העובדה שהצמיחה העסקית הייתה מהירה יותר בדרום. בשנת 2013 היו 26.8% יותר עסקים בערי דרום מאשר 10 שנים קודם לכן, לעומת עלייה של 13.7% בשאר בריטניה.

 

המפלגה בלטה עוד יותר בכל הנוגע למשרות. עבור כל 12 משרות נוספות נטו שנוצרו בדרום, נוצר רק אחת במקום אחר. במילטון קיינס, לונדון, קיימברידג ', ברייטון ובורנמות' היו עליות האחוזים הגדולות ביותר במשרות. העיר או העיירה עם הביצועים הגרועים ביותר הייתה גלוסטר, ואחריה רוצ'דייל, בלקפול, ניופורט והול. בכל אלה מספר המשרות פחת משנת 2004 לשנת 2013.

 

אולם זה מבין את האתגר מכיוון שחלק גדול מצמיחת המשרות בערים מחוץ לדרום, בזמן שממשלת העבודה האחרונה הייתה בשלטון, הגיעה למגזר הציבורי, מקור התעסוקה שכבר לא היה זמין מאז הקיצוץ בהוצאות.

 

ערים בדרום הצליחו להתמודד טוב יותר עם אובדן המשרות במגזר הציבורי מכיוון שהיו 12.6% יותר משרות במגזר הפרטי בשנת 2013 מאשר היו בשנת 2004. בשאר בריטניה היה 1.1% הירידה בפוסטים במגזר הפרטי, עם נפילות דו ספרתיות בגלוסטר, בלאקפול, הול, רושדייל, ניופורט, ברנלי והאדרספילד.

 

אינך צריך להיות גאון כדי להבין מה גידול אוכלוסיה חזק יותר, שיעורי יצירת עסקים גדולים יותר והזדמנויות עבודה גדולות יותר בערים הדרומיות מסתכמות ב: לחץ על דיור. בשנת 2004 הבית הממוצע בעיר בדרום היה רווח תשע כפול מהממוצע. עד 2014 זה היה פי 14 מהשכר הממוצע. במקום אחר לא חל שום שינוי במחיר הדירות, כאשר הבית הממוצע עלה 6.7 פי הרווח בשנת 2013.

 

אז זה היקף האתגר. הגישה לשוק החופשי נכשלה. השגשוג לא זרם לאזורים רק בגלל פעולת מנגנון המחיר. הגישה הריכוזית ומונעת היעד נכשלה. כישלון הרשויות המקומיות להתמודד על סירים קטנים שנפסקו מאוצר נכשל. השסע הצפוני-דרום גדול ככל שהיה.

 

יש, עם זאת, כמה סיבות להיות עליזות. ראשית, יש כיום הכרה רחבה בכך שצריך משהו שונה. שנית, נלמדו לקחים מלונדון, שם הקמתה של הרשות בלונדון הגדולה בראשות ראש עירייה שנבחר ישירות הוכיחה הצלחה. שלישית, העובדה שצינור הכסף של וייטהול התייבש עודדה חשיבה יצירתית. רביעית, ההבטחה כי מעצמות נוספות יוטלו לסקוטלנד לאחר קמפיין משאל העם שנלחם מקרוב הוביל בהכרח לאלה המנהלים את הערים הצפוניות הגדולות הדורשות דרגות אוטונומיה דומות.

 

לבסוף התרחשה התאמה פוליטית. זה התאים לשמרנים ולמועצות המנוהלות בעבודה בערים בצפון לעבוד יחד: התוריסטים רוצים להראות שיש להם מה להציע מעבר לחוות והפרברים; המועצות צריכות לנהל יותר ענייניהן.

 

תוכניותיו של ג'ורג 'אוסבורן לתחנת כוח צפונית וההסכם שחתם לבטל את הכוח והמימון למנצ'סטר רבתי הוא סימן לכך.

 

מבין כל הגורמים הללו, המשמעות העיקרי ביותר היה משאל העם הסקוטי. בריטניה בולטת בין מדינות התעשייה לריכוזה בשלטון ובנוגע לבקרת הבריאות שהציג משרד האוצר שלה. הסיכוי לפירוק בריטניה אילץ את המדינה הבריטית לעשות את מה שתמיד לא הסתייג לעשות: לסמוך על אנשים ברמה המקומית כדי לומר אמירה גדולה יותר על האופן בו הם מגייסים ומוציאים כסף.

 

כרגע, האילוצים הכספיים על השלטון המקומי באנגליה יישארו חזקים בהרבה מאשר בסקוטלנד. זה לא הגיוני ולא בר-קיימא. כפי שמציין המרכז לערים: "אם ערים ברחבי הארץ יתרמו תרומות גדולות יותר לצמיחה העתידית של הכלכלה הבריטית, הן יצטרכו שליטה רבה יותר על בסיס המס שלהן."

 

במשך יותר מחצי מאה התבססה המדיניות האזורית על הרעיון שהאיש בוויטהול יודע הכי טוב. הרעיון הזה נבדק עד חורבן.